אמצע הודו, ועל המקלדת מסודרות יפה יפה מדבקות בעברית. מתי כבשנו את היבשת ושכחו לספר לי.
יום שני ברישקש. פוסט ראשון מהודו בבלוג. והמקום הזה נכון, ומדהים, מלוכלך ומצחיק. כל מה שצריך לעשות בשביל להכיר עשרה חברים הודים חדשים הוא לשלוף סקטציבוק ועט ולקשקש משהו. תוך פחות מדקה ישתרבבו פרצופים מעל לגב, כאילו מעולם לא שמעו על בושה, ויצחקו איתי, או ישאלו מאיפה ומה השם, ואם נשוי...
אז מצייר כשרק אפשר, ובדרך לומד קצת קצת על המקום המוזר הזה, שבאמת לא מפסיק להפתיע.
אני מסתובב כמו חתול. חוקר ובודק, מופתע מזרים מחייכים או מהפשטות שבה מתנהלת כאן המציאות.
רוני חזר הביתה ממש. אלוהים יודע איפה הילד הזה למד הינדית וזוכר אותה, אבל הוא מקפצץ כמו איילה בין המוכרים, צהוב זוהר בין כל ההודים, ולי יש את הזכות לקבל קצת יותר מהמקום ממה שהחששות שלי מרשים לי.
אני נעצר כאן קצת. בשביל השקט ועד שירגיש שמקום חדש מחכה לי.
ותשלחו לכאן כמה ארופאים כי כבר נמאס לי לראות כאן מקומות שמוכרים סביח...?!
לא משנה כמה רוני יתעקש שזה הכי נכון לנגב עם היד, אני עדיין מתעקש על להסתבך עם הנייר טואלט....
תהנו, אוהב אתכם
אלון
