שמיים אפורים ואנשים בגלימות אדומות

באינטרנט. לצידי תיירת אוסטרלית, הודי שמפשפש ברשת ונזירה בודהיסטית לבושה אדום עם ראש מגולח.
הן נראות קצת כמו גברים. או שהנזירים נראים קצת נשיים. משהו רך באנשים האלה, ולא סתם מתגלגל למקדש הגדול כמה שיותר. מקדש פשוט, עץ ואבן. ובחוץ גן קטן לשבת ונוף שלוקח רחוק רחוק, או קרוב קרוב כשכל האיזור מכוסה בערפל סמיך.
כמה תכננתי לספר לכם את כל הסיפור שגלגל אותי לקורס ציור הטיבטי הזה, אבל היה נראה שלא הצלחתי למצוא את המילים לספר. אז מוותר ונספר כבר בארץ.
נהיה לי צפוף בבאגסו. הרביצה האינסופית מקפה לקפה ( וכבר לא שותה קפה מאז שהגעתי
אז במקום עברתי ליומיים למקלודגאנג'. כי יש אמת במקום הזה שאוהב.

מוצא מקום לפני יומיים לשים מוסיקה חדשה על האייפוד. כמה אושר ב-30 רופי.
כי רגעים מדויקים חייבים להיות מלווים בשיר הזה שנותן לרגע משמעות אחרת.
גידי גוב באמצע יער של עצים ארוכים ודקים בערפל, מעליהם המרכז לויפסאנה, שקט שקט.
כמה טוב להיות גידי גוב....

ורק לתחושה של אנשים שבאים והולכים עוד לא התרגלתי. לכל המפגשים האלה כאן יש אורך נשימה קצר מדי, מתומצת.
קורא לפעמים חדשות מהארץ, רק כדי להעריך את הזמן הזה שיש לי כאן,
מחוץ לקול העצוב של גלעד שליט
ולדיווחים על מלחמה בקיץ
ואני איפה, תמיד בצל הר ענק. כזה שמגן עלי ושמזכיר לי כמה העולם גדול ואני קטן
אני אורז יפה קצת שקט ושלווה
שולח לכולכם לפני שמתחיל הסוף שבוע
אני נוסע מחר לנופש מהנופש כאן באיזור, מרחק כמה שעות מדהארמסלה. אני ותיק קטן צמוד לגב, משאיר כאן את שאר הדברים. הבית האינטימי שלי.
על קיר קטן מוצא דף. ציטוט של הדלאי למה:
"מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו זקוקים לתמיכה ולאהבה של ההורים שלנו. גם לעת זיקנה אנחנו תלויים בהבנה ובחמלה של אלו שסובבים אותנו. אז איך זה שבתקופת החיים שלנו אין בנו מספיק הבנה להעניק למי שמסביבנו את אותה תחושת בטחון"

באמת הגזמתי הפעם לא?:)
שיהיה סופ"ש טוב לכולכם

Thangka painting course 2

הפלטה של הצבע היא היד. הריח של הצבעים שעשויים מאבנים טחונות ועצמות באפלו מזעזע.
הזהב שמשתמשים בו לציור הוא זהב טהור. אחר כך חורטים בו אורנמנטים עם סיכה
העבודת מכחול אחידה ומדהימה בעיני. מכחולים דקים והיד רועדת

התרגלנו לפרינט עד ששכחנו שפעם ציירו הכל ביד אחת
הסימבולים האלה משמשים כצורות ברקע

Thangka painting course pics

הסטודיו מבפנים אני והטיבטים
White Tara
Medicine Buddha

השלמת הכנסה

כבר שנים שחולם להיות צייר רחוב.

זאת דרגת מיומנות שמצריכה את שיא הדיוק בעיני. אולי תחושת האחריות הכבדה היא הסיבה שזה לא קרה אף פעם.

שישי בצהריים, דראמסלה בוערת מחום ואני מתגלגל למטה למקלודגאמג' איפה שהדלאי למה בכבודו גר.

מוצא לי בית קפה קטן בין דוכנים, חתיכת קרטון שתהפוך לשלט ואת ההדרכה הצמודה של מוחמד, הסוחר מקשמיר שצמוד לבאסטה המאולתרת שלי.

שואל אותו על סוגים של קונים. הוא מסביר לי איך למד להתמודד עם קונים ישראלים, שאוהבים לקבל הכל בחצי מחיר.

פשוט מכפילים מראש בשתיים.

וכששואל אותו איך לתמחר הוא מסביר לי שגם הרופא רושם לכל פציינט את התרופה הספציפית שמתאימה לו.

שעתיים של עבודה. ללמוד ששיטת המכירה הטובה ביותר היא פשוט לשבת ולצייר בשקט.

אלה שעשיתי בעפרונות עוד מגומגמים. גם לא מדויקים .

את הפורטרט של הצרפתייה עשיתי בצבעי מים. היא באה לנזוף בי שעובד בלי אישור עבודה ובסוף קנתה לעצמה פורטרט

זה רגע קטן,

אבל שישי בשקיעה, שש מאות רופי בכיס, והידיעה שהגשמתי חלום ישן ומלא חששות

קבלו תמונות למעלה

אוהב

אלון

רישומים ממניקאראן 2

רישומים ממניקאראן

תמונות מהקאמפינג מעל פולגה

אינסטינקט בסיסי 2

התחושה ככל שהזמן עובר היא שיש כאן שיעור חשוב בחיזוק תחושות הבטן.
ולא מהסוג שמריץ אותך במהירות עם נייר טואלט למקום הכי קרוב (טפו טפו טפו חמסה חמסה )...
החלטות מהירות. כאלה שאין להן בסיס מניסיון קודם. מישהו טישטש כאן את השחור והלבן להרבה גוונים של אמצע. כאלה שלא ידעתי שקיימים, ככה שהשיפוט שלי, זה האחראי שיודע כמה מסוכן העולם הזה, פשוט שותק ומודה שהוא לא יודע כלום.
לאן נוסעים עם התיק בית הענק שלי (חייב כבר לשלוח כמה דברים הביתה).
על מי סומכים?
לא עושה לעצמי הנחות. אני משתדל להמנע מכל העצות הקולקטיביות של חצי ישראל שכאן.
אני מחליט, אני בוחר. ככה מוצא את עצמי במניקאראן במקום בקאסול.
בזמן שכולם אוכלים שם צ'ילומים לארוחות בוקר, אני שוטף את עצמי בבריכות החמות הפרטיות של המקום ( קשה לי להסביר כמה המים האלה חמים)
ככה פוגש את גרין, בריטי משוגע שכבר 16 שנה על הקו של אנגליה-הודו. הוא מספר שיש איזה מערה בפסגות שיש ממנה נוף מטורף. מזמין אותי להצטרף לשלושה ימים.
חוץ מתחושות בטן, ואיזה רצון עז שמדגדג לי באצבעות ואומר שיהיה שם מה לצייר אין לי שום דרך או מישהו להתייעץ איתו על ההרפתקאה. מישהו זר במערה.
נזכרתי באורי ובפעם ההיא שנסענו כולנו לים לפני שטסתי. ואיך אני התעקשתי לחפש איזה חוף נסתר והוא אמר שלפעמים הרפתקאות כאלה הן סתם בזבוז זמן.
בסוף באמת לא היה שם חוף. רק להקה יפה של חסידות ושקיעה על שדות
.
וככה מוצא את עצמי גבוה גבוה. כי משהו לחש שיהיה בסדר. בין עצים שמעט ראו. מול פסגות שמפוררות לי את הנשמה מרוב יופי.
אושר הוא דבר שכל כך קשה לנסח. את הפחדים שלי אני יודע למלמל בלי סוף.
ככה עבר הזמן בפרווטי בטיולים יומיים עם גרין שלימד אותי איך חיים בטבע.
ושיש איזה נקיק שדוקא ממנו המים טובים.
קורא את המילים של עצמי ורואה את אבא שלי נחרד שם.
תראו מה זה, אמא פולניה ודוקא העירקי הוא זה שמלביש אותי בסוודר...
כמה דאגה הורים שלי.
אבל הכל בדיוק כמו שצריך. אני באמת יכול להמשיך מכאן .

ועכשיו דרמסאלה. נשבע לכם שזה מפתיע אותי כל פעם מחדש. 8 שעות ושלווה אחרת.
אני בוחר את הלבד שלי. היה שם בפרווטי איזה כמה ימים שלא היה אפילו מוסיקה בחדר.
ככה יצא פורטרט עצמי, אני אף פעם לא בטוח אם ככה באמת נראה,
יש גם למעלה ציור של שוטר שחיפש עלי סמים. לא מצא כלום אבל עזר לי למלא טופס לביטוח כי הפלאפון נגנב.
כן, הפלאפון נגנב. וטוב שכל השאר איתי. אבל אין טעם לסמס ונצטרך גם לבנות את הזיכרון מחדש כשאחזור (שלי ושל הפלאפון....)
אתמול בלילה כוכב נופל. לילה חשוך והוא בוער למטה כמו מטאור.
הבעתי משאלה, תבקשו אחת בשביל עצמכם גם.
זה עובד למי שמאמין. אני מבטיח.