פתאום אפשר לספור בימים

עוד שישה ימים
זה מה שנשאר עד שהמונית שלנו יוצאת לדרך בקו ירושלים-אוסטריה.
רק לפני יומיים זה היה עוד שבוע, ולפני שלושה שבועות עוד אמרתי חודש
הספירה בימים הופכת לי את הבטן
עוד נשאר לי להגיד מחר
והיום
קצת כמו פרומואים של הערוצים המסחריים.

רק כאן אני יכול לגלות כמה שמתהפכת לי הבטן
איזה מזל שהפעם זה לצד אחותי הגדולה לילך, שתמיד ידעה איך להרגיע את הילד

סגירות אחרונות ושמים גז
לחויה הזאת
TaxiLink
שעובדים עליה כבר עשרה חודשים במרץ

מסקיצה לביצוע, זה תמיד מפתיע אותי כשזה צומח

מתפלל להנאה בתוך כל ההפקה
ושוב טוען שמזל שהעולם הזה מנוהל על ידי מפיקות
אחרת היו כאן יותר מדי גברים בהתקפי חרדה

למה אתה כבר לא כותב בבלוג?

פעמיים בשבוע אחד שאלו אותי.

נתתי את התשובה הרישמית שהבלוג הזה פעיל רק כשמטייל
אבל שמחתי לגלות שיש למילים שלי בית
מישהו שומע אותי

חם בתל אביב.
ועוד חודש בסוף יולי אני מגשים חלום, קטן
גדול
מציג עם אחותי את הפרויקט הטרי של האחים שטיאט, ביחד עם טל חלוזין ומיכאל שנער
Taxilink
מדבר וחי את זה כל כך שמשאיר את הלינק מעל לספר למי שלא פגשתי

פעם בכמה שנים אני זוכה לפרויקט כזה
שנפרס על שנים, ומלקט לי פיסות של מחשבות שמנקרות
לוקח הרבה זמן להבין את החיבור של כולן
ועכשיו זה קורה, בהפתעה
יש חוטים דקים שנמתחים בין ההרהורים

בשבוע שעבר ביקרתי בנמל בפסטיבל כחול ביפו

קבוצה של אמנים ישראלים בשם "איפה דנה?" לצד סנטראלה הפולנים יצרו עבודה מרגשת
חורף פולני
גוף תלוי במרכז רחבה עם סדרנים מאופקים וארופאים
סלקטורים בזיעה הלחה שבתל אביב, בוחרים את מי שיזכה לתחוב ראש לאוביקט ולזכות ברגע חורפי
מזגן קפוא והקרנה של קטעי וידאו מושלגים מפולין
במציאות חלופית שהיא לא כאן, זה ממש לא ישראל
כי מסביב יפו-תל אביב מנסה להתפלח בתור
ועם ראש בקופסא, כמו בת יענה
אני בורח עם עוד שלושה ראשים נוספים מזן נדיר
הראש באוויר הגוף באדמה

עבודות כאלה הן שער למקום אחר
לשכוח לדקה וחצי מציאות ציבורית ולהתכנס בקופסא

היה מעניין להסתכל על האנשים בחוץ
שוכחים שמחובר גוף לראש בקופסא
אני מרים אגודל ומאותת לעולם שטוב לי בפנים מבלי לדעת מי רואה אותי שם בחוץ

הסתכלתי על החבורה היוצרת הזאת
סיפרו שכבר חודש עובדים עד אפיסת כוחות
ושתמיד בדקה התשעים משהו קורס ואז מסתדר
הם הלכו בין הקהל זורחים וזה עשה אותי מאושר

אני מאחל לעצמי את הכל
היצירה הסוערת ברגעים האחרונים שלפני המבול
למצוא משמעות שתתן לכמה אלמונים מאוסטריה את הטעם של קיץ ירושלמי
במונית ישראלית.

בקרוב אצלכם

במדריד.
סיבוב אחרון לפני שעולים לאוויר לקרוא ידיעות אחרונות בשחקים, להזמין מהדיילת גולדסטאר ולדאוג מה יקרה אחרי שנחזור.

התחלתי היום סמינר במרכז לאמנות דיגיטלית במדריד.
Medialab Prado
תערובת של טכנולוגים, מעצבים ואמנים שבאים לנסות ליצור ביחד משהו חדש.
מצחיק לגלות כמה העולם האינטראקטיבי קטן. אנשים שפגשתי באוסטריה או בניו יורק צצים שוב לסיבוב שני או שלישי. זה מרגש לראות משהו כל כך טרי וחדש גדל בזמן אמת ולקחת בו חלק.

אחד מהם הוא טיירון, בחור קוראני שחי ויוצר בניו יורק. בפעם האחרונה שפגשתי אותו הוא חבש כובע של ברווז, ככה שלקח לי שנייה לזהות אותו...
למרות חוש ההומור, את ההרצאה שלו העביר בנושא של אקטיביזם אמנותי.
מה שנגע בו בהרצאה היו ההשלכות של הפגנות אלימות, על שני הצדדים. על המשטרה שמפנה אנשים בכוח, ועל המפגינים שאימצו דרכי מחאה אלימות כמו שריפה שגרמה למוות של 6 חפים מפשע.
הוא מייצר סדנאות יצירה שקוראות לחינוך ולשימוש במדיה הדיגיטלית ככלי למעורבות פוליטית לא אלימה.
המרצה שניה, בחורה אוסטרלית שנכנסה חזק לתחום של רובוטים יפנים.
מסתבר שליפנים יש תרבות שלמה מאחורי האובססיה לרובוטים, אמנות שנקראת:
Karakuri
הטכלנולוגיות של מנגנוני שעון, כמו גלגלי שיניים, תועלו בעבר ליצירה של בובות מכניות מורכבות, שהן למעשה הסבא והסבתא היפניים של הכלבים הדיגיטלים של סוני.
הנה דוגמא:



נשארו רק עוד כמה עמודים בסקטצ'בוק שלי.
הנה האחרון שעוד לא לגמרי סיימתי אבל מעלה לבלוג בכל זאת.

אני וליסה עסוקים הרבה בלהתגעגע.
ובאותה נשימה להבין, מי אני כשחוזר.
כאן בלי חשש אני מושיט את כרטיסי הביקור שלי וקורא לעצמי אמן חזותי.
אף אחד לא שואל אם מתפרנס מזה, או אם יש בזה כסף.
מזל שלא שואלים, כי עוד אין לי תשובה.

אני מצרף עוד שני קליפים, אחד חדש וישראלי, אנימציה של מרב ויובל נתן שמסתמנים כפייבוריטים הישראלים שלי (תודה לדורי שטורח לעדכן אותי בדברים הכי יפים):



השני הוא משהו שראיתי כאן שוב, מוסיקה נמצאת בכל מקום, אולי כדאי לבדוק מי נכנס לכם הביתה כשאתה יוצאים עם הכלב בפעם הבאה

לקראת שבת

כבר שבועיים שאני קורא מבזקים בוואלה ומחכה שיודיעו שנגמר כבר.
כל יום שעובר אני דואג יותר ויותר מאיזה זעם שמתחיל לתפס כאן על הקירות.
כבר ספרתי שלושה גרפיטי של צלב קרס=מגן דויד.
עוד אחד שרוסס
ISRAEL GENOCIDA

יש בגרנדה כזה איזון עדין של אנשים
וכל הזמן מתפעל מהכבוד שיש לכל אחד
ומחוש ההומור

מוצא את עצמי עם ליסה בארוחת ערב נוספת
כזאת עם אנשים מצרפת , ישראל, ספרד
ושני גרמנים ממוצא אירני
ליסה הכינה טחינה
והגרמנים-אירנים את העוף המעולה
ומשחקים בסוף הארוחה
עם הבקבוק ריוחה הריק
אמת או חובה
ישראל צרפת ואירן סביב סביב סביב לשולחן
כמה שאלות שיש לי לשאול
מתי בחיי פגשתי אירני אמיתי

זה אחר
המפגש האישי
הם סיפרו על הפחד של אנשים ממשטר כוחני
ועל הדיכוי באירן, ועל ההגבלות
ועל נהגי המוניות המשוגעים שנוסעים במכוניות נגד התנועה ברחובות הסוענים של טהרן

ולרגע לא היה שם הפחד הזה
הישראלי אירני

אני יודע שאני בבועה
(או מחוץ לבועה
אבל מאחל לקראת שבת
שנפגוש סוף סוף
את מי שנלחמים בו סביב שולחן אחד
ולרגע
לא יהיה שם את הפחד הזה.